- מכון רב-דתי לחסד
הטקסט הבא נובע מחוויות תיאולוגיות קונקרטיות, המושרשות בהקשרים של שבר, דיאלוג ותקווה, כמו גם ממסע ארוך של מחקר, דיאלוג בין-תחומי ובין-דתי. זהו חלק מעבודה סבלנית, הנערכת בצומת דרכים של התבוננות אקדמית, מחויבות כנסייתית ואתגרים עכשוויים הקשורים לצדק, אלימות ודו-קיום של מסורות.
הוא מוצע בצורת מניפסט לאלו הרגישים לשאלת הרחמים, המעוניינים להשתתף – ברמות שונות – בתהליך שהוא מתכוון ליזום. בהתאם לאטימולוגיה של המונח עצמו. מניפסט , מדובר בחשיפת אינטואיציות יסודיות מסוימות, הסברת הישגים תיאורטיים וניסוח אוריינטציות על מנת לפתח תיאולוגיה של רחמים.
טקסט זה אינו מתיימר להיות ממצה או סופי. להיפך, הוא מציג את עצמו כנקודת מוצא: מרחב להבנה ודיאלוג, המוצע לכנסיות, לעולם האקדמי ולכל המעורבים בדיאלוג בין-דתי ותרבותי. הוא שואף לטפח שינוי מבנה של השיח התיאולוגי המבוסס על מושג הרחמים, המובן לא כנושא שולי, אלא כעיקרון פרשני מרכזי המסוגל לחדש את האנתרופולוגיה, את התיאולוגיה של הדתות ואת הבנת היחסים בין בני אדם לאלוהיים.
במובן זה, מניפסט זה פתוח ודינמי במכוון, ומשקף את התהליך שהוא מבקש ליזום. הוא קורא ליצירה משותפת, ריבוי קולות ואחריות משותפת. הצעת תיאולוגיה של רחמים מרמזת על מחויבות: תרומה לבניית מערכות יחסים, יצירת מרחבים להכרה הדדית וקידום פרקטיקות של צדק ושלום בהקשרים המאופיינים בפיצול.
לפיכך, תאולוגים נוטלים על עצמם את האחריות ליזום וללוות רפלקציה שאינה רק ספקולטיבית, אלא גם פרפורמטיבית: תיאולוגיה המסוגלת ליצור קשרים, לשנות דמיונות ולהשתתף, כמיטב יכולתה, בבניית אופק משותף שבו הרחמים הופכים לעקרון של דו-קיום ולהבטחה לתקווה.
“תיאולוגיית הרחמים היא תיאולוגיית התקווה.”
אולי הגיע הזמן שהכנסייה תגלה מחדש את משמעות שליחותה.
(האפיפיור פרנציסקוס)
בעולם הסובל ממשברים רבים – חברתיים, פוליטיים, אקולוגיים, רוחניים, אפילו מלחמות – רחמים חיוניים לא כמפלט רגשי, אלא ככוח טרנספורמטיבי. זוהי תגובת האל לסבל האנושות, וקריאה לכל אדם להוות אנושיות לנקודת המבט שלו, למעשיו ולמחשבותיו. זוהי הדרך היחידה האפשרית לדו-קיום בשלום.
מניפסט זה שואף להניח את היסודות לתאולוגיה של רחמים כתאולוגיה של תקווה , תוך הדגשת היקפה האנתרופולוגי , הבין- דתי והדוקטרינלי .
לאורך מאות שנים, רחמים – מהמילים הלטיניות miser (אומללות) ו- cor (לב) – שומר על אופיו החתרני. הוא מערער, מקרב אנשים, משנה את דרכו. בכך שהוא הופך אותנו ל”קרובים” לאומללים, הוא פוקח את עינינו למציאות כפי שהיא, ללא קישוטים או מיתוס. רחמים הם אפוא תיאולוגיה של עיניים פקוחות.
הוא מאחד צדק ( צדקה, דין ) ואהבה ( רחמים, חסד) בדינמיקה שמעסיקה ומשנה אנשים, מערכות יחסים וקהילות. היא משקמת את השוויון בכבוד, מרחיבה את האחווה, מאחדת את האנושות.
אבל זה דורש מאבק פנימי:
קל להתעלם מסבלם של אחרים. לראות אותו באמת זה כואב. עד שהפנים הסובלות הופכות לנוכחות חיה עבורנו.
זוהי צלילות הנדיבה הזו, הסירוב להסיט את המבט, המהווה את הבסיס לרוחניות אמיתית. לעומת זאת, טריוויאליזציה היא מחלה קטלנית של דתות.
“רעב וצמא הייתי… ראיתם אותי ועזרתם לי.” (ראה מתי כ”ה)
רחמים חותמים ברית עם המציאות. הם מעניקים אמינות לאמונה, לדתות ולמוסדות. הם לא קוראים לחמלה פסיבית, אלא לסולידריות אקטיבית ומובנית נוכח… שלוש צורות של אומללות :
זה מחנך באמצעות עדות ומונע הגזמות משפטיות. כי בלי רחמים, הצדק הופך ללא אנושי. סכום איוס, סכום איניוריה. הכרה בכבוד היא הזכות הראשונה, וחסד הוא המפתח: צדק משיב את הזכות, חסד משיב את הכבוד.
באמצעות גישה פנומנולוגית והרמנויטית , יכולה לצמוח תיאולוגיה מושרשת במציאות, בתנאי שנחשוב במתח שבין צדק לרחמים – לא כדי להתנגד להם, אלא כדי לגרום להם להתדיין: צדק הופך למשקם, רחמים לתיקון.
הדיאלקטיקה בין צדק לחסד אינה ייחודית לנצרות. היא עוברת דרך מסורות דתיות וחוכמת העולם. בשפותיהם, בתרבויותיהם ובמערכות הפרשנות שלהם, כולם מיישמים את הדיאלוג הפורה הזה, בשירות כבוד האדם והאחווה.
המסורות העבריות ( חסד, רחמים ), היווניות ( אלאוס, אויקטירסמוס ) והלטיניות ( מיסריקורדיה )) מבטאים התכנסות רוחנית. הוולגטה יצרה מונח מקיף, סינתזה של תכונות אלוהיות.
הדיאלוג של מסורות העולם על צדק וחסד הופך כעת לקריטריון להבחנה אל מול ההיסטוריה ועמימותה (ראה נאום האפיפיור פרנציסקוס בנאפולי , 2019; הודעת וידאו לפקולטה לתאולוגיה בפלרמו , 2024).
לכן, דיאלוג בין-דתי חייב לשאוף לשפה פוליפונית , המורכבת מנרטיבים נפרדים אך לא אנטגוניסטיים, כדי ליצור קוינה (מרחב משותף) חדש של דיבור ופעולה לטובת האחווה האנושית.
טקסטים יסודיים כמו מסמך אבו דאבי וההרהורים של ה- Dicastery for Inter-dathy מצביעים על הדרך להתכנסות בשירות השלום.
“רחמים אינם רק גישה פסטורלית, אלא מהותה של בשורת ישוע.” (האפיפיור פרנציסקוס, מכתב לאוניברסיטת בואנוס איירס, 2015)
רחמים הם עיקרון תיאולוגי, לא רק אביזר פסטורלי או דתי. הם הופכים למקום שבו אלוהים והמציאות מתגלים. זו הסיבה שרפורמה במחשבה התיאולוגית נחוצה.
תיאולוגיה זו נקראת לחיות על הגבולות בין אמונה לתרבויות, בין הבשורה לצורכי העם, בין תקווה לסכסוכים חיים. זה מרמז על למידה מתמדת על האנושות, בדינמיקה של היווצרות מתמשכת ( למידה לאורך החיים ), הקשבה ואבחנה.
היא קוראת לפדגוגיה של התקרבות , לאוהל כנסייה פתוח לארבע רוחות הרוח, המסוגל ללוות את הפגיעים ביותר ולאפשר לעצמו להיות מופץ על ידם.
לפיכך, הרחמים הופכים לאופק הפרמנויטי , לקריטריון של המציאות וללב הפועם של כל התאולוגיה הנוצרית .
“עלינו לחפש יחד כיצד להיות כנסייה מיסיונרית, כנסייה שבונה גשרים, שעוסקת בדיאלוג, תמיד פתוחה לקבלה, כמו המקום הזה, בזרועות פתוחות. לכולם, לכל אלה הזקוקים לצדקה שלנו, לנוכחות שלנו, לדיאלוג שלנו ולאהבתנו.” (האפיפיור ליאו ה-14, 7 במאי 2025)
זו הסיבה שאנו קוראים לתאולוגים, למאמינים, לחוקרים, למחנכים ולמנהיגים דתיים להכיר ולהכריז על עובדה ברורה זו:
בלי רחמים, אין דת אמינה.
בלי תקווה, אין תיאולוגיה חיה.
בלי משימת הדיאלוג, אין כנסייה נאמנה למשיח.
עורכים:
פ. ביאנקי, דוקטור למסימיליאנו (איטליה)
P. CHOCHOLSKI פטריס, דוקטורט (צרפת)
P. DALLA DEA פאולו, דוקטורט (ברזיל)
GUDAISKIENE אינגרידה, דוקטורט (ליטא)
MARIN-I-TORNÉ Francesc-Xavier, PhD (ספרד)
ד”ר פ. סנה ז’אן-מארי (סנגל)
פ. סומבורו ז’אן, PhD (מאלי)
עָתִידִי
עָתִידִי
עָתִידִי
טקסטים יסודיים על רחמים
“צלילות במיסריקורדיה” – 1979
במכתב האנציקליקה הזה “אלוהים עשיר ברחמים”, האפיפיור יוחנן פאולוס השני מזמין את הכנסייה כולה לגלות מחדש את רחמי האל, ובמיוחד מהמונחים העבריים העשירים בעומק ובתנודות.
הוא מזמין את הקתולים להיות מודעים יותר ומוטיבציוניים יותר בכל משימותיהם.
“Miseriecordiae Vultus” – 2015
במסמך זה, “פני הרחמים”, האפיפיור פרנציסקוס מציג את שנת היובל לרחמים, תוך הדגשת השפעתה על שלום העולם. הוא קובע… שליחי הרחמים לשלוח אותם לכל רחבי העולם כדי שיהפכו לאותות לרכות הכנסייה כלפי כל עם האלוהים וכלי פיוס עבור העולם.
“Misericordia et misera” – 2016
עם מסמך זה, “רחמים וסבל”, האפיפיור פרנציסקוס מסכם את שנת היובל של הרחמים על ידי קביעת מומנטום חזק לעתיד. ימי ראשון דבר אלוהים (סוף ינואר) והעניים (אמצע נובמבר) יהוו אבני דרך חשובות בתהליך זה.
“פרטלי טוטי” – 2020
באנציקליקה “Fratelli tutti” (3 באוקטובר 2020), האפיפיור פרנציסקוס מזמין אותנו להסתמך על רחמים כדי לקדם את האחווה האנושית (ראה פסקאות 56, 83, 227, 247, 254 ו-285).
“דילקסיט נוז” – 2024
באנציקליקה שלו “הוא אהב אותנו”, האפיפיור פרנציסקוס מזכיר לנו שאהבה רחומה קיבלה פנים בעולם, וכי דווקא בקשר מלב אל לב היא באה לידי ביטוי במשיח. בעולם בשינוי תנועה, גילוי מחדש של לב האל וליבנו הופך לחיוני לחיים אנושיים.
“דילקסי טי” – 2025
עם קריאתו זו, “אהבתי אתכם”, כתב האפיפיור ליאו ה-14 את החלק השני של האנציקליקה של פרנציסקוס. משום שאהב אותנו, אנו נקראים לאהוב את בני דורנו, החל מהפגיעים ביותר. הכנסייה, המעודדת עבודות חברתיות, נקראת להפוך לסמל לאהבתו הרחומה של האדון.
מניפסטים נוספים נמצאים כעת בתהליך גיבוש.
תשובה!
תשובה!
