- מכון רב-דתי לחסד
בהתאם לאטימולוגיה עצמה של המונח “מניפסט” , הטקסט הבא מתכוון לחשוף אינטואיציות יסודיות מסוימות, להסביר הישגים תיאורטיים ולגבש אוריינטציות.
ביסמילה א-רחמן א-רחים , “בשם אלוהים, הרחום ביותר, החנון ביותר”, היא הנוסחה הפותחת את הסורות בקוראן – פרקי ההתגלות האלוהית המועברים בצורת ספר, כטקסט קדוש, המיועד לדקלום פולחני של מוסלמים. בעזרת נוסחה זו, מוסלמים קוראים לרחום ביותר ולביטוי רחמיו, לא רק במהלך תפילות פולחניות, אלא גם עם היקיצה ותחילת היום, לפני הארוחות כאות הכרת תודה, ובברכות מסורתיות בקרב בני משפחה וחברים אחרים בקהילה האסלאמית.
אין ספק, אלוהים מגלה רחמים כלפי אותם יצורים אשר פותחים את עצמם למתנת האמונה והפרנסה. כל הטוב השמימי והארצי מגיע מריבונו של עולם, המספק את צרכיהם הרוחניים והחומריים של יצוריו לפי המידה המושלמת שנקבעה על ידי ידיעתו.
אבל מעל לכל, ישנה תוכנית יסודית שמעבר להגשמה ואינה מכירה במציאות מלבד המציאות האלוהית: מהות האל לפני הבריאה ובלי תלות בבריאה, התכונות האלוהיות הנחשבות כשלעצמן, לפני ובלי תלות בזוהר שלהן כלפי היצורים. על פי תוכנית זו, אלוהים, אללה, הוא רחום בעצמו וכלפי עצמו, שכן טבעו האונטולוגי של אלוהים מרמז על רחמים.
בשלב שני – שבו הרצף פחות כרונולוגי מאשר אונטולוגי ולוגי – אלוהים מפנה את רחמיו כלפי ברואיו; הוא מקרין ברחבי העולמות כמו אור שמש, המעניק בהירות, חום וחיים לכל פינה ביקום. אלוהים הופך גברים ונשים למשתתפים בידע שלו ולנהנים ממתנותיו. אך גברים ונשים ניחנים באחריות ייחודית בעולם הזה, שכן הם נבראו בצלם אלוהים ובדמותו, או, כפי שמסורת אסלאמית מאשרת, “בצורת הרחמן”. גברים ונשים שומרים בתוכם את הטבע האלוהי הזה שלפיו נוצרו, ובכך ניתן לזהות את הדינמיקה של הרחמים האלוהיים, שהם רחמיו של אלוהים כלפי עצמו באמצעות תיווך ברואיו ומאמיניו. כמו מראה מול מראה אחרת, ברכות משתקפות מאלוהים לאלוהים דרך האדם, שלבסוף מתגבר על אשליית האוטונומיה האישית שלו ב”משחק המראות” הנשגב הזה שבו נותרת רק הנוכחות האלוהית.
תכונת האל אר-רחמן, הרחמן, היא אחת מתשעים ותשע שמותיו של אלוהים; לכן היא מקורה לפני הבריאה עצמה ואז מתגלה כתכונה שהיא מהותית עם העולם ועם החיים, תכונה השולטת ביחסי היצורים עם אדונם וביחסים בין היצורים עצמם.
כפי שאומר הקוראן הקדוש, רחמים הם מרשם שאלוהים הכין לעצמו: “אמרו, ‘למי שייך כל אשר בשמים וכל אשר בארץ?’ אמרו, ‘לאלוהים! הוא ציווה לעצמו רחמים'”; “וכאשר יבואו אליכם המאמינים באותותינו, אמרו, ‘שלום עליכם. אלוהים ציווה לעצמו רחמים'”.
לכן, רחמים הם מאפיין אלוהי, עיקרון ראשוני שאינו מוגבל לביטוי הבריאה או למאפייני הקיום האינדיבידואלי, ואי אפשר להשוותם או לצמצמם לרגשות אנושיים של חמלה או אמפתיה. למרות שהם פועלים גם בכל רמות המציאות הללו, רחמים הם קודם כל מציאות אלוהית, אחר כך זוהר רוחני, ולבסוף גם עזרה נדיבה שמגיעה מה’ לעבדיו: הוא לבדו, לעומת זאת, יודע את הדרכים, הזמנים ואת מקבלי רחמיו.
רחמיו של אלוהים נוכחים גם כאשר אדם נראה כמתבונן בתקופות קשות. אלוהים לעולם אינו נעדר, הוא אינו מרוחק, הוא אינו מוסח. גודל הרחמים האלוהי הוא כזה שהוא מגן על היצורים מפני ציפיותיהם שלהם, מפני דעותיהם שלהם לגבי מה שהם עשויים לרצות, ומפני תשוקותיהם הלא מודעות. רחמיו של ריבונו של עולם מתבטאים לעיתים דווקא באי-היענות לתפילות המאמין או בהפגנת חומרה לכאורה כלפי עבדיו: אלוהים לבדו יודע באמת מה טוב ומה רע עבור כל אחד מבראויו.
בעוד שזה לא נכון להשוות את רחמי האל למילוי צרכיו האמיתיים או המדומיינים של אדם, זו טעות באותה מידה ליפול למלכודת ההפוכה ולהכיר באהבה אלוהית רק בכאב או בקושי. הפרספקטיבה האסלאמית – ולמעשה כל פרספקטיבה דתית אמיתית – דוחה, בכל צורה שהיא, את הפולחן הנלהב של הסבל, המבוקש כסימן לחסד אלוהי מיוחד.
בשני המקרים, מדובר בחוסר היכולת לראות ולחוות את נוכחותו, פעולתו וחסדיו של אלוהים בכל צורותיהם: בשמחה כבצער, בנינוחות כבקשי, בעושר כבעוני.
רחמי האל באים לידי ביטוי באמצעות שלושת הממדים של אמונה, ידע וקיום, אך גם בפלורליזם של דתות, הנובע מרצף ההתגלויות ההשגחה העליונה.
מתנת האמונה היא מעשה של רחמי אלוהים כלפי האנושות. מתנה, ליתר דיוק: פנייה נדיבה של אלוהים כלפי ברואיו. מנקודת מבט גבוהה יותר, התואמת יותר את המציאות, אמונה אינה מרמזת על בחירה אנושית, אלא על קבלת הרצון האלוהי. אדם אינו בוחר להאמין באופן אינדיבידואלי ואוטונומי; אדם מקבל את מתנת האמונה האלוהית. יתרה מכך, למילה “אסלאם”, בין משמעויותיה העיקריות, יש “קבלה” והיא מסמלת “כניעה לאלוהים בשלום”.
הצהרת האמונה האסלאמית, השהאדה, היא עמוד התווך הראשון של הדת וקובעת: אין אלוהים מלבדו, ומוחמד הוא שליח האל. לה אילאחה אילא אללה, מוחמד רסולאללה. זוהי פעולה של אמונה וידע. יצורים מכירים באמת – הם רואים, כביכול, אחדות אלוהית ואת הירושה הנבואית לאחרון השליחים, מוחמד – ובסופו של דבר מעידים על מה שהם רואים. אמונה היא אכן השלב הראשון של ידע על-רציונלי ומהווה ציפייה, חזון דרך צעיף שהמאמינים מבקשים מאלוהים שיאפשר להם להרהר בו לאורך חייהם, כדי שיוכלו סוף סוף לתפוס את יופיו והדרו בבהירות.
טוהר האמונה מוביל את המוסלמי להתגבר על חטאים של אינדיבידואליזם וחוסר אמונה, ולפעול בשקיפות גוברת והולכת כלפי הרצון האלוהי. כך המאמין מכיר בזהותו הדתית האמיתית ושואב ממנה השראה לניהול צודק של אחריותיו היומיומית. ואכן, זהותו של המוסלמי טמונה בקבלת רצון האל, הישג שניתן להשיג באמצעות תהליך של טיהור אמונתו באל והיצמדות לתורתו של הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה).
מימד האמונה אינו תואם בשום צורה של פטליזם פסיבי והוא ההפך הגמור משיווי דעתו של הרחמן. אכן, חובה על גברים ונשים לבצע שירות לרחמן, שירות המעלה אותם למעמד של עבאד אר-רחמן, משרתיו של הרחמן. דווקא יראת הקודש והמסירות הללו הן שפותחות בפני המאמין את היתרונות ההשתתפותיים והקוגניטיביים של מערכת יחסים מתמדת ומודע עם הרחמים האלוהיים.
כאשר התבונה האנושית סותרת את התבונה האלוהית, היא לעולם אינה צודקת. כאשר התבונה האנושית הולכת אחרי התבונה האלוהית, היא תמיד צודקת. כדי להיות צודקת, התבונה חייבת להיות מוארת על ידי אמונה. אם אמונה טהורה, התבונה מתבטאת בבהירות ובתבונה. אם האמונה מעורפלת על ידי שכחה של אלוהים או על ידי חוסר דבקות בתורת הנביאים, התבונה מבולבלת וחושפת עמימות מסוימת.
לא מדובר בפידאיזם, אלא באיחוד אמונה עם אינטלקט. אמונה, למעשה, רחוקה מלהיות סוג של אמונה מעורפלת, סנטימנטלית, פשטנית ומנחמת – ירושה ילדותית של אנושות שעלולה להסתדר בקרוב בלעדיה – מזוהה, להיפך, עם הרמה הראשונה של המימד האינטלקטואלי. אמונה היא אפוא כבר צורת ידע נעלה על זו שנובעת מרציונליות אישית ושקולה לנקודת ההתכנסות בין תבונה לשכל. על פי הפרספקטיבה המסורתית, תבונה ושכל אינם אותו דבר: בעוד שתבונה נותרת יכולת אנושית, אישית ומוגבלת באופן אינדיבידואלי, אינטלקט הוא השתתפות במצב ידע על-אישי, על-רציונלי ואוניברסלי. השתתפות זו מתאפשרת הודות למעמד האונטולוגי של האנושות, שנבראה ‘אלא סוראטיחי, בצורה האלוהית. דווקא ההתאמה לריבון העולמים היא שמאפשרת למאמינים צדיקים להכיל, על ידי הרמת עצמם, את הידע של אלוהים.
לכן, אמונה אינה פירושה חוסר רציונליות, אלא על-רציונליות.
מדובר בידיעה כיצד לחיות באמונה המוארת על ידי השכל ותבונה המוארת על ידי אמונה, ללא פילוגים או בלבולים. אמונה ותבונה מהווים, עבור כל מאמין, ממדים משלימים ובלתי נפרדים של הטבע האנושי – למרות שהם מתייחסים למישורים שאינם ניתנים להשוואה הדדית – ממדים שיש להעמיק ולעדן לצורך השתתפות מוסמכת יותר בהתפתחות הרוחנית והחומרית של האנושות. כבוד למאפיינים הספציפיים של אמונה ותבונה מהווה את הבסיס לכבוד לכל האנשים הדתיים ולכל יצור. טבעה של האמונה הוא אכן לעורר באנושות השראה בחזון האל, בעוד שמטרת התבונה האנושית היא ללמוד לחיות בעולם הזה על ידי ביצוע כללי האינטליגנציה.
היבט נוסף של הרחמים האלוהיים המתבטא באמונה טמון בצורך בדת. למעשה, לא מספיק להצהיר על היותם יצור של האל האחד ולהאמין מבלי לנהוג באחת הדתות שהוא גילה. אמונה אינה דעה מופשטת, ייצוג מנטלי, הצהרת עיקרון או ניסוח מילולי; להיפך, היא מרמזת על דבקות פעילה בהתגלות האלוהית ומהווה את תחילתה של טרנספורמציה אונטולוגית. אמונה דורשת מסע התקרבות לאלוהים שניתן להשיג רק באמצעות האמצעים ההשגחה העליונה של הדתות, אשר, כפי שמעידה האטימולוגיה של המילה religio – מהמילה הלטינית religare, “לקשור” – יש להן בדיוק את התפקיד של הובלת יצורים לאדונם. אמצעים אלה הם, מעל לכל, הטקסים המאפשרים את השפעת הרוח, הנחוצה לטרנספורמציה של גברים ונשים.
האמונה באל אחד אינה מרמזת על כך שתהיה רק דת אחת תקפה – דת שלו – תוך הדרה של כל האחרות. אלוהים הוא אחד, ואין לאף אחד את אחדותו מלבדו; אך בכל יכולתו וברחמיו, הוא קבע שיהיו דתות שונות, כולן תקפות ופונקציונליות עבור חברי קהילותיהן. הקיום המשותף של דתות וקהילות מאמינים מגוונות הוא ביטוי לרצון האל, אשר העניק לברואיו הרבים דרכים שונות להשגת ישועה ומגוון רחב של דיסציפלינות רוחניות, כולן יעילות, בתנאי שהמאמין מוכן לנהוג בהן בכנות, בכבוד מלא לדוקטרינה ולאורתודוקסיה הטקסית של דתו, וללא בלבול או סינקרטיזם.
“האנושות הייתה במקור קהילה אחת, ואלוהים שלח את הנביאים, שליחי בשורות טובות ומזהירים, ועמם גילה את ספר האמת לשפוט בין אנשים בנוגע למה שהיו חלוקים בו.” “אילו חפץ אלוהים, היה הופך אתכם לקהילה אחת, אך הוא בוחן אתכם במה שנתן לכם. לכן התחרו במעשים טובים. אל אלוהים תשובו כולכם, והוא יודיע לכם בנוגע למה שהייתם חלוקים בו.” “יהיה ביניכם קהילה שתזמין לטוב, תשמור על צדק ותאסור עוול. הם יצליחו.” מקריאת קטעים אלה בקוראן, עולה התפתחות ההיסטוריה של הקהילה: בראשית, כל האנושות הייתה “קהילה אחת”. זוהי הקהילה הקדמונית, ביטוי לאנשים הראשונים שחיו את הרגש הקדוש של חיים ונוכחות על פני האדמה כגילוי מתמיד של ידע, וכל חוויה חדשה כהזדמנות בלתי ניתנת למדידה להכיר בנס האלוהי המתחדש בכל רגע. הדעיכה ההדרגתית של קהילה ראשונה זו הובילה לאחר מכן את היצורים לבלבל בין אותות האל למהותו, בין יופיו של העולם לזיכרון האל, עד שנפלו לעבודת אלילים.
רחמיו של אלוהים גזרו על שליחתם לכדור הארץ של סדרה של “נביאים, שליחים ומזהירים” אשר שמרו על משמעת רוחנית בהשגחה עליונה תוך טיפוח צמיחת קהילות לקבוצות דתיות שונות. קריאתם של שליחים אלה, המעוררים השראה בקהילות הדתיות המגוונות, היא אך ורק להדריך את המאמינים אל האמת, לאפשר להם להבחין בינה לבין שקר; לחדש את הזיכרון של שירות האל ולא שירות האנושות; להזכיר להם את אחריותם בעולם הזה למען העולם הבא; ולעודד את תרגול המידות הטובות הרוחניות ולא את החטאים האישיים.
רצף הנביאים מראשית ועד ימינו – מאדם הראשון, אדם, ועד חותם הנבואה, מוחמד (עליו השלום) – מביא לאנושות תורות אלוהיות המאפשרות לנו להבין את קיומם של אלו הפתוחים לקבל אותן, בממד ובפרספקטיבה רחבים ואצילים יותר. פרספקטיבה זו נובעת מוודאות האמונה, האמונה הבלתי מעורערת בנס של נוכחות רוחנית המתעלה עלינו, ובו בזמן, היא אימננטית ופעילה בחיינו.
האחדות המסתורית של נוכחות רוחנית זו, אשר קושרת ומבדילה בין טרנסצנדנטיות לאימננטיות, מזוהה עם מציאותו של האל האחד המעורר השראה בכל קהילה דתית. סביב ציר אלוהי זה, המחבר את העולמות כמו פנינים על שרשרת, מתפתחות הפרשנויות התיאולוגיות, הדוקטרינריות והדוגמטיות השונות, והניואנסים השונים של אורתודוקסיה גדולה או פחות וקיום פולחני. לפיכך, כל מאמין בכל קהילה יכול להשיג מידה גדולה או פחות של שקיפות באדיקות רוחנית, בהתאם לנכונותו ללכת בעקבות דוגמת המאסטרים ולהגשים את הסינתזה העולה הזו של אותות האל לאדון האותות, עם מתנת השכל שאלוהים העניק לכל בן אנוש.
המימד הקהילתי הוא בסיסי לתרגול אמונה בחוכמה: “הגברים והנשים המאמינים הם חברים ואחים ואחיות זה לזה; הם מצווים על מעשים טובים ואוסרים על מעשים רעים, מקימים תפילה ונותנים זכא, ומצייתים לאלוהים ולשליחו. אלה הם אשר עליהם אללה ירחם. אכן, הוא מרומם בכוח ובחכם.” מוסלמים תומכים זה בזה במאמציהם להבין וללכת בעקבות רצון האל בכל שלב בחייהם. העצות, ההוראה, האזהרות והעדות בהשראה שמאמינים מציעים זה לזה עוזרים לכל חברי הקהילה לשמור על דרכם ולהמשיך ב”דרך הישר”. כמו כן, באמצעות האמפתיה האחווה בין מאמינים מכל קהילה דתית, האנושות משיבה לעצמה את היכולת להבחין בין טוב לרע ולהקדיש את מקומה בעולם באמצעות מעשי פולחן והכרת תודה, צדקה, סולידריות ואהבה.
באסלאם, אהבה מייצגת מידה פחותה של רחמה, חלק מחסד הבורא, חלק מהתנהגותו של הנביא. אהבה היא משמעת קדושה, דינמיקה של ידע השייכת לאלוהים ולא לפרשנויות החופשיות והשגויות של האנושות. זוהי דוגמה לאמנות אלוהית לתמוך ביצורים ובעולם בתהליך ההרמוני של השתלבותם בסדר השמימי.
אהבה בין יצורים היא אכן אחד הסימנים לזוהר אהבת האל לבריאה; לפיכך, אחווה רוחנית בין מאמינים, שיתוף פעולה בין אנשים אסירי תודה, ונוכחות רגישה ותשומת לב כנה לעניים ולנזקקים, כולן הזדמנויות לתרגל היבטים קונקרטיים מסוימים של רחמיו של הרחמן כלפי עבדיו האהובים. באשר לאהבת המאמינים לאלוהים, זוהי למעשה השתקפות של אהבת האל לעצמו: חובה על האנושות להשיג את השקיפות הנדרשת כדי שאהבת האל תהפוך אותם לחוליות מבורכות במעגל קדוש זה שמקורו וסופו באלוהים.
מאהבה בין היצורים נובע גם דיאלוג, תקשורת פיזית, נפשית ורוחנית, אשר כתוצאה מכך לובשת אופי של מצב טבעי של האדם, פרי שושלת מבורכת של עמים ואומות, של תרבויות וציוויליזציות, אשר עליו נופלת האחריות הרוחנית לכבד את החיים בעולם לצד יצורים אחרים מאותו מקור או אחר, אך מקורם חופף לאותו אלוהים, בורא השמים והארץ וכל אשר ביניהם.
מטרת הדיאלוג תואמת את חובת ההבנה ההדדית הזו, המייצגת את הכלי להכרת עצמנו ושל אדוננו. דווקא באמצעות דיאלוג עם רענו – במפגש טבעי עם היצור האלוהי האחר, בין אם אב או אם, אח או אחות, בן או בת, שכן – לכל אדם יש את האפשרות והחובה לנצל את ההזדמנות לידע חדש, כמותי ואיכותי כאחד, המסוגל לאשר או להפריך תפיסות מסוימות של המציאות הרוחנית של עצמו ושל העולם.
ריבוי הדתות והיצורים אינו יכול, למעשה, להכשיר סינקרטיזם, רלטיביזם או סכסוך תחרותי . אף דת אינה נעלה או טובה יותר מאחרת, שכן כל דת אמיתית היא נתיב רוחני עשיר בכל הכלים הדרושים לישועה או להארה של המאמין, בכל מקום בעולם ובכל רגע היסטורי. דתות הן במהותן מושלמות, שכן הן מגיעות מאלוהים. זוהי דווקא שאלה של יושרו של המאמין לעשות שימוש נכון בכלים אלה ולהתקדם בדרך הישרה של דתו, תוך הסתמכות, במסע מוסרי זה, על העזרים שאלוהים הכין – ביניהם דיאלוג וחילופי דברים בין מאמינים ליצורים, חכמים ומורים של אותה דת או של אמונות אחרות.
מוחלטות של הדת של אדם היא טעות חמורה. דת, אכן, אף שהיא מהווה דרך מבורכת והשגחתית חזרה לאלוהים, היא בכל זאת יחסית אל מול זה שהוא לבדו מוחלט, אללה, אלוהים. אסור למאמינים לפתח קשר חושני לצורות הקדושות של אמונתם תוך שכחת טבען הסמלי. אסור למאמינים לעבוד את דתם שלהם, אלא את אלוהים – אם אינם רוצים ליפול לצורה עדינה אך גם מסוכנת של עבודת אלילים.
טעות חמורה לא פחות, יתרה מזאת, היא להתייחס, על בסיס פסיכולוגי, לערך המוחלט של האמונה באלוהים שמחזיקים מאמינים שונים בדתות שונות. למעשה, הרלטיביזם אינו תואם פלורליזם, משום שרלטיביזם שולל מכל דבר – מכל דת וכל סמל קדוש – את ערכו הרוחני על ידי “יחסות” של כל דבר במישור אופקי, נטול עומק ואנכיות, בטענה של צמצום מלאכותי של ההיבטים השונים של הידע האלוהי ושל כל הדתות על בסיס היסטורי או אנתרופולוגי, תוך מניעת כל התאמה לטבע מסגרת הייחוס שלהם: הקדוש וכלליו.
לימוד טקסטים קדושים וחייהם של שליחי האל השונים חייב להתבסס על הכרה בהתפרצות מסוימת של רוח האל בזמן ובמקום ספציפיים. לפיכך, ניתן להבין בקלות כי ההשגחה האלוהית, מלבד יצירת התועלת הבלתי ניתנת למדידה של נתיבים חדשים לישועה וידע, משתתפת בסדר מציאות נצחי ואוניברסלי, אשר לפיכך לא ניתן להגביל אותו אך ורק לצורות ספציפיות – בין אם הן גיאוגרפיות היסטוריות או קדוש – וגם לא לנתח אותו על בסיס חברתי או פסיכולוגי.
המהות הרוחנית של הדוקטרינה האסלאמית תלויה ישירות בפריצה של הקדושה לעולם, פריצה שלא ניתן להעמיד אותה על פי היסטורית, שכן היא ביטוי של רחמים אלוהיים. רחמי האל הם אכן נצחיים בטבעם האלוהי ובראשיתם, שכן הם מקרינים ברחבי העולמות ללא הפרעה מראשית הזמן, מעקרון הבריאה. הדוקטרינה המסורתית מתבטאת באמצעות יישומים מגוונים ללא הרף, הקשורים להשתנות של הנסיבות, אך נותרת בלתי משתנה במהותה, השוכנת בידע אלוהי וחורגת מקטגוריות ההיסטוריה.
מדובר בלמידה להתחייב בשם אלוהים ולא בשם עצמך, ביחסות מול המוחלט של אלוהים את האובייקטיביות ההשגחה העליונה של ההיסטוריה והמסורת הקדושות של האדם, ובחיפוש אחר זהירות ורגישות לתפוס את התורות שאלוהים היה רוצה להפיץ ברחמיו האינסופיים, כולל באמצעות דיאלוג עם אח מאמונתו שלו או מאמונה אחרת.
כדי שהתקשורת תהיה יעילה, יש צורך בכוונה ברורה לגבי מטרת הדיאלוג. דיאלוג זה, בנוסף לטיפוח הבנה עמוקה יותר, חייב לייצר אדיקות רוחנית גדולה יותר – תכונה המבדילה חכמים אמיתיים מכל מסורת ומבטאת את מידת הקרבה הרוחנית והאצילות המושגת בנוכחות אלוהים. דווקא הנוכחות הנגישה של חכמים אלה היא שתבטיח את האיכות והפונקציונליות של דיאלוג דתי אמיתי, כזה שאינו מאפשר לגאווה של כשירות דוקטרינלית לכאורה או ליכולות דיאלקטיות ופילוסופיות לגבור.
המטרה, אם כן, היא לקיים דיאלוג לא כדי ללכת בעקבות הצעה הומניטרית, וגם לא כדי להתנגד למגמה פוליטית חילונית וחומרנית, אלא כדי לחדש את הסדר של “דיאלוג למען אלוהים”, שבו החכמים יודעים כיצד להסיק וליישם בחיים את ההתאמות המעודכנות של עקרונות דוקטרינליים מסוימים, למען הפרקטיקה הרוחנית והחומרית לא רק של מאמיניהם שלהם, אלא גם של בני דתות אחרות.
מוגנים מפני טעות של כל סינקרטיזם, אותם חכמים רצו להדגיש את הערך הרוחני של כל מסר וכל שליח, תוך הדגשת המימד האוניברסלי של התועלת האלוהית; אשר, אם בזמן ירידתה יצרה את הכיוון המסורתי מחדש של עמים מסוימים לצורה דתית חדשה, ללא ספק העבירה תועלת רוחנית לכל העמים האחרים אשר, באותו הזמן, השתייכו והמשיכו להשתייך לצורות וידוי אחרות.
כל התגלות חדשה, למעשה, מביאה תועלת מתודולוגית גם לאלה שאינם דבקים בה באופן רשמי, תוך הכרה בערכה האלוהי, בכך שהיא מעודדת את מאמיני ההתגלויות הקודמות להתחדשות רוחנית שתשמר על החיוניות המקורית של דתם. הופעת הנצרות ללא ספק החיתה את החיוניות הרוחנית של היהדות, כשם שהתגלות האסלאם טיפחה את חידוש השאיפות הרוחניות של יהודים ונוצרים. אלוהים הוא תמיד שחוזר לדבר אל האנושות עם כל התגלות חדשה, וקורא לה אליו.
הפרספקטיבות התאולוגיות השונות המופיעות בהתגלויות השונות הן השגחה עליונה ויש לכבדן וללמדן על מנת להבין את המשלימות העמוקה ביניהן, תוך ניצול המתח המטאפיזי הנוצר על ידי מפגש של היבטים מרובים של אלוהים אחד. כדי שהיבטים אלה יופנמו וכדי שניתן יהיה לראות את אחדותו הטרנסצנדנטלית, על המאמינים לשאוף להביט מעבר לצורות . יתר על כן, המציאות הבלתי מותנית של אלוהים אינה יכולה להיות מוגבלת לניסוח מילולי. כשם שכל שפה משתמשת במילים שונות כדי לציין את אותה משמעות, כך גם דתות משתמשות בצורות שונות ולכאורה לא תואמות כדי לציין את אותו אלוהים ייחודי, שמילים וצורות יכולות לבטא רק באופן סמלי.
אכן, לא רק הצורות הנגלות הן שנראות כמתנגדות זו לזו. להיפך, ניגודים לכאורה כאלה נמצאים בכל רחבי המציאות המתגלה, וכולן מאלצות אותנו לראות את האחדות העמוקה יותר של המציאות, מרימות אותנו מעל החיים הרגילים והקונבנציונליים. אלוהים לבדו הוא האמת, ואמת זו אינה יכולה להיות מקושרת לאף אחת מהצורות ההשגחה עליונה שהוא ייסד כדי להוביל את האנושות לישועה ולידע .
על פי הדוקטרינה האסלאמית, כל דבר גלוי ובלתי נראה, סטטי או דינמי, הוא סימן לאלוהים, סימן לבורא האחד של השמים והארץ וכל מה שביניהם. הסיבה העיקרית לקיומו של הכל קשורה לכוונתו של אלוהים “לרצות להיות ידוע”. תשוקתו לידע ולהכרה בהשתקפות התגלותו היא הבסיס לאהבה שחווים מוסלמים במאמציהם להגשים את הידע הזה עצמו. זוהי דינמיקה רחומה של ידע ואהבה שבה אלוהים מכיר ואוהב את עצמו בהשתקפותו, בבריאה שלו ובברואיו. .
בתמיכה באמונה הדתית – שהיא הבסיס החיוני של הידע הקדוש – אלוהים מגלה את אותותיו ואת נס הבריאה המתחדשת בכל רגע. באמצעות התבוננות באלוהים ובאותותיו, ודרך מדיטציה על הסמלים והדינמיקה של הבריאה, כל מוסלמי פותח את עצמו להכרה באחדותו של אלוהים בתוך האוניברסליות של הבריאה. אותותיו של אלוהים בעולם הם בלתי נדלים, מגוונים ומשתנים ללא הרף, אך כולם משתתפים באוניברסליות ובתהליך המיאוטי של אלוהים, אשר מרמז באופן פלא ליצורים חיים על הגיוון הפורמלי של הבריאה ועל האחדות המהותית של הבורא. לפיכך, מוסלמים פותחים את עצמם להכרה במקור היחיד של הגיוון המתגלה בעולם ובנוכחותו הבלתי ניתנת למדידה של אלוהים בכל היבט, מקום ורגע של התגלותו.
האסלאם קורא לאדם לשקול מחדש את קיומו מנקודת מבט קוגניטיבית בלבד, שבה, מתוך ניסיון החיים ומילוי תפקידו כמשרת וכממלא מקום של אלוהים בעולם, הוא יכול ללמוד בענווה ובכבוד להכיר את עצמו טוב יותר; שכן, כפי שנאמר במסורת נבואית אחרת, “מי שמכיר את עצמו מכיר את אדונו”.
משיקול אחרון זה, אנו יכולים להיות מודעים לרמה שאליה רצה אלוהים להעלות את האדם, להציבו במרכז היקום שברא ולאפשר לו להכיר את מגוון הבריאה, שאינו אלא השתקפות של רחמיו האינסופיים, רחמת אללה .
אכן, האפשרות שניתנה על ידי אלוהים לכל האנושות להשיג את אותו ידע אוניברסלי שהועבר לנו על ידי הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה) עולה בקנה אחד בדיוק עם הנאמנות לסונה שלו ועם השאיפה ללכת בעקבות דוגמתו, ומקרבת אותנו לרמת השלמות של אינסאן אל-כמיל , האדם האוניברסלי. במובן זה, כל מוסלמי נקרא לפעול מתוך הבנה עמוקה יותר ויותר של תפקידו, ולהפוך לעד ( מושאהיד ) לאמת הכלולה בעמוד הראשון של האסלאם, השהאדה , עדות האמונה: לא אילאחה אילא אללה מוחמד רסול אללה , “אין אלוהים מלבדו, ומוחמד הוא שליחו”.
דווקא בדרך זו האור הנבואי, הנוּר מוחמדיה , מפעיל את נוכחותו המאירה על כל הדברים, ופוקח את עינינו לנוכחותו הברורה של אלוהים שבה אנו משובצים וממנה אנו מורכבים. עבור אלו הרואים ומממשים נוכחות זו בזכות השקיפות שמעניק אור הנבואה, כל הדברים וכל הרגעים משתתפים בנצחיות המסר הנגלה של האסלאם.
מאמינים אינם יכולים להגביל את עצמם לדבקות פורמלית בעדות האמונה, אלא חייבים להכיר בממד חי, יומיומי ומעשי של האסלאם; שכן ידע שאינו משתקף בחיים אינו אותנטי, כשם שכוס מלאה אינה יכולה שלא לעלות על גדותיה, ובכך לחשוף את האותנטיות של מלוא כוחה. לכן, חייהם של המאמינים חייבים להיות מראה של זהותם האסלאמית, של אמונתם, של ידיעתם ושל מימושם האונטולוגי של השהאדה .
אדם זה יוכל לבטא ולפרש על פני האדמה הרמוניה ושלום בנוגע לטבע האמיתי של האנושות והעולם. עדותו לעולם לא תעסוק באוטופיה של “גן עדן עלי אדמות”, אלא בטבע האמיתי של גן עדן וארץ, ומעל הכל, בידע האלוהי הבלתי חדיר להשגת גן עדן תוך כיבוד הקיום עלי אדמות.
טרנספורמציה של העולם תלויה ישירות בפעולת הרחמים האלוהיים, הפועלים על ידי חידוש סדר הבריאה באמצעות נשמותיהם המטוהרות של אלו ששינו את עצמם לפני ששינו את גורלו של עם, כפי שמלמד הקוראן הקדוש. אלו הם אלו אשר כיוונו מחדש את רגישותם הרוחנית כלפי אלוהים והכפיפו את תנועות נשמותיהם ל”צלם הרחמן”.
עם זאת, במקרה זה לא מדובר באדם הרציונלי, אלא באדם האוניברסלי, באדם הנחשב בממדו הרוחני ומסוגל להכיל את נוכחותו המקדשת של ה’.
עיקרון נוסף המושרש עמוק בדוקטרינה האסלאמית הוא קדושת החיים. אכן, האנושות נבראה ” עלא סורת א-רחמן “, שפירושו “בצלם הרחמן”. ביטוי זה מבטא בבירור את האחריות הספציפית של בני האדם כסגניו של אלוהים עלי אדמות, הנקראים לנהוג ברחמים כלפי הבריאה כולה, ויותר מכך, כלפי קהילות המאמינים בהתגלויות האחרות שאלוהים, דווקא מכוח יכולתו הכול, גילה. חיי אדם קדושים משום שהם מגיעים מאלוהים, אשר העניק אותם לבראויו כדי שיוכלו להשתמש בהם בחוכמה ובמשמעת כדי לחפש את ידיעתו, כפי שעשו כל קדושי האל מההתחלה ועד היום.
האסלאם מקיף את כל קהילות המאמינים האמיתיים מימי אדם הראשון, האדם הראשון והנביא האסלאמי הראשון, ועד לאחרון השליחים, מוחמד (עליו השלום והברכה), שהוא חותם הנבואה. האסלאם הוא אפוא הביטוי האולטימטיבי של המסורת הבלתי משתנה או המרכזית, הדין אל-קאימה , הקיימת מאז ראשית העולם ומילה נרדפת להיבט האימננטי של האמת. כל המסורות שאלוהים גילה הן ביטויים, בזמנים ובמקומות שונים, של מסורת קדמונית זו, וכתוצאה מכך יש להן מהות אחת.
בנוגע לאחדות המהותית ולאחווה העמוקה בין התגלויות, שליחים אלוהיים וקהילות דתיות, המסורת האסלאמית מספרת על תורתו של הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה) לחבריו: “מכל האנשים, אני הקרוב ביותר לישוע, בן מרים, בעולם הזה ובעולם הבא.” “באיזה מובן, הו שליח האל?” הוא נשאל. “הנביאים הם כמו אחים, חולקים את אותו אב אך אמהות שונות. דתם אחת. אין נביא ביני לבין ישוע.”
למשימתו של חותם הנבואה, מוחמד (صلى الله عليه وسلم), יש גם משמעות אסכטולוגית חזקה. הוא, למעשה, האחרון בשליחי האל לפני יום הדין. הנביא (صلى الله عليه وسلم) הזכיר לחבריו – ומזכיר לכל המאמינים עד קץ הימים – את קרבתה וההתמדה של האסכטולוגיה במילים אלה: “נשלחנו, אני והשעה, כך” – ובזמן שדיבר, הוא סימן בשתי אצבעות שלובות.
ודווקא בציפייה למשפט זה, ליום האחרון שבו כל היצורים יידרשו לתת דין וחשבון על מעשיהם, הקשר עם הרחמים מקבל את ערכו המכריע. ללא ההבטחה למשפט הסופי הזה, איזון הצדק הזה בין עקביות לאדישות, בין ציות לאי ציות, בין הטוב לרע שעושים בני אדם במהלך חייהם על פני האדמה, לרחמים עשויה להיות משמעות שונה.
לכן, מוסלמים נקראים לחיות במתח רוחני ואסכטולוגי, מודעים לכך שכל יום יכול להיות האחרון שלהם, וכל שעה האחרונה שלהם. אין מדובר בנפילה למילניזם רגשי ופנאטי שמתיימר “לקצות מספרים”, תוך שוכח שאף אחד לא יודע את השעה מלבד אדון השעה. להיפך, מדובר בחיים של כל רגע בחיים כאילו היה האחרון לפני הפגישה עם הרחמן, ובכך לחפש בכל רגע את התועלת הרוחנית המרבית, ובסופו של דבר, את השלמות האלוהית.
אמון או תקווה ברחמיו מזינים עבור המאמינים את האפשרות לגשת, בעולם הבא, לנוכחותו של חסד נצחי. לעומת זאת, עונש הגיהנום, אשר מגביל את הנשמה להיעדר אור וייסורי גיהנום, הוא יעדם של אלו שלא זכו למפגש עם הרחמן.
“ושלחנו אותך כרחם לעולמות.” “ואמר, ‘אדוני, סלח ורחם. אתה הטוב שברחמנים.'” פסוקים אלה מקבלים פירושים מהחכמים כדי להזכיר לנו את תפקיד המתווך שיהיה לנביא (صلى الله عليه وسلم) בסוף הימים בנוגע לעולמות ולקהילת המאמינים אשר הלכו, באסלאם, אחר הקבלה האותנטית והמלאה של רצון האל בלבד בהשגת שלום פנימי וחיצוני. עבור מאמינים אלה, הוא יהיה מתווך של רחמים ביום הדין.
האדם הוא גם כלי וגם נהנה של נס וחסדיו של אלוהים המעניק לו את קיומו.
אלוהים אינו מגביל את זוהר רחמיו למתנת הקיום. אכן, בעולם, האדם מוצא את המחיה המאפשרת לו לדאוג לכדור הארץ ולכבד את בוראו.
פירות האדמה הם אכן מתנות מאלוהים ונושאים עמם את אחריות הניהול שאלוהים הפקיד בידי כל אדם. על ידי הזנתו מפירות אלה, כל יצור פותח את עצמו לידיעה ולמודעות לערך האדמה והשמיים, לסביבה ולמחזור הבריאה.
המזון שאלוהים מספק לבראויו אינו תואם לסיפוק צורך פיזי, אלא להעברת משאבים רוחניים המוצאים במזון ובמשקה את האמצעים לניהולם. לפיכך, המאמינים, באמצעות מזון ומשקאות, צורכים ומקבלים ברכות.
לכן, על המאמינים לגשת להעברה זו בכבוד ובמתינות, בתחושת קדושה, מבלי להיסחף על ידי דחף הרעב או הצמא אשר לעתים קרובות עלולים להוביל לגרגרנות, חמדנות, רעות פה, אך גם לחמדנות וקמצנות, או אפילו התקשות הלב.
מטרות המזון בעולם הזה, על פי הנביא, הן שובע וטעם טוב, בשירות עבודת האל.
טעם והכרת תודה למזון אלוהי, שתמיד מעולה ותואם לחלוטין את צרכיו האמיתיים של מי שצמא לאדונו.
קריאת שם אלוהים לפני שתייה או תחילת ארוחה, כמו גם הודאה לו, מדגימה זיכרון והכרה במתנה שאלוהים נותן לנו על ידי מתן המחיה שדרכה אנו מסוגלים לפעול ולחיות.
לא ניתן לצמצם את הרחמים האלוהיים לדאגה בלעדית לנזקקים, לפגיעים ולעניים.
עלינו לכבד את עניי הרוח ולעזור לעניים שאין להם רכוש חומרי, אך איננו יכולים להחליף את הראשונים באחרונים ולשנוא את בעלי הרכוש על ידי שיוכם לקטגוריית הקמצנים.
ברחמיו, חובתנו ללוות את המאמינים למלכות שמים ולא רק בדאגותיו של עולם חולף זה.
אי-הכרה ביעילות הקונקרטית של השפעת החסד על טקסים וקורבנות מנקודת מבט מטאפיזית של החיים מסתכנת בצמצום פעולה דתית לסיוע חברתי פרגמטי, הקיצוניות ההפוכה של דוגמטיזם אך לא פחות סוטה מהראשונה.
